Gabi BenZano profile

גבי בנזנו

יליד מרוקו 1943 מתגורר ויוצר ברעננה חבר סגל בכיר בבית הספר לעיצוב במכון טכנולוגי חולון מייסד ומנהל "הסטודיו" ללימודי אמנות ברעננה
ב 1971 יצר סרט אנימציה קצר-צורה וקו- אשר התקבל לפסטיבל ונציה לקולנוע בקטגורית סרטים נסיוניים-וזכה במדלית כסף.
בשנת 1975 שהה בניו יורק, תקופה שהיתה חוויה מעצבת לאישיותו האמנותית.
1970-1980 יצירתו מוגדרת כאמנות מינימליסטית ורציונלית במקביל חטא באותו זמן ברישום עירום כולל תערוכה במשכן לאמנות בחולן –אישה בקו.
בשנת 1976 יסד את המרכז לאמנות חזותית באר שבע עם הציירת חניתה בן זנו.
מאז 1980 כמו נתן גט לתקופה המינימליסטית שלו ו''לציור החושב''.
בשנת 1983 הציג תערוכה מוזיאלית ראשונה שלו במוזיאון לאמנות מודרנית –חיפה.
בשנת 1990 הציג תערוכה אקספרסיבית מקפת בנושא ראש,פתחה את הגלריה העירונית כפר-סבא. רישומי העירום שלו תורגמו ב8 שנים האחרונות לרישום בברזל יוצר דיאלוג עם הציירים שטרייכמן (מהמורים שלו באבני שנות ה60) חיים סוטין ,דהקונינג, בייקון,לוסיאן פרויד,קופפרמן ,אבשלום עוקשי.לאה ניקל ופנחס כהן גן.

גבי בן זנו // פראי בלב //

מאת נעמי אביב

גבי בן זנו יודע דבר או שניים על ציור ואמנות. הוא יודע שלפעמים אי אפשר לצייר מבלי לגנות את הציור, או לפחות ללכלכו, לחלצו ממחלצותיו הנקיות, מעול "התרבות" או "האידיאולוגיה", ולהלבישו מחוות רדיקליות. ביקור אחרון בסטודיו של האמן, לקראת התערוכה ב"בית האמנים", מול הציורים הסוערים והגועשים במין בכחנליה הוללת של חיים ומוות, צף ועולה "אותו רעב שמעולם לא הוליך אותי לשום מקום" (של המשורר בנימין אלקובי, שספר שיריו השישי "ביום השישי באלף השישי" ראה אור בימים אלה). מחשבה ראשונית של כותבת שורות אלה, ממשיכה ומתנסחת במילותיו של המשורר, בשיר אחר:
"זה הנצח זו
תחיית המתים שלי.
הגוף מחקה את הרוח,
הרוח את הגוף".
( מתוך "ביום השישי באלף השישי", הוצאת פרדס, 2008)

גבי בן זנו (נ. 1943) מציג תערוכת ציורים חדשים, כולם מהחודשים האחרונים. ציוריו המתפקעים מאנרגיה ויטלית מתפרצת מציעים דימוי משוחרר, מיידי וארוטי של עירום נשי, על אריזות קרטון מרוקנות, משוטחות. מצע העבודות והשימוש בצבע תעשייתי מעניק לנושא הקלאסי – מודל עירום נשי- היבט ביקורתי ומחריף את היחס ההיסטורי אל גוף האישה כמוצר צריכה המוני, נגיש, נצרך-מושלך כלאחר יד. אחדות מהעבודות הופכות בחזרה לאובייקט תלת מימדי מצויר בצדו הפנימי, והן נפרשות במרכז החלל כארגז-קופסא-מיכל. דופנותיה העליונים של הקופסא פתוחים-פרוצים לרווחה כאילו היו איברים בגופה של הדמות המצוירת.

עבודות אחרות מוצבות במרכז החלל כמחיצת הפרדה אקורדיונית המצוירת משני צידיה. דימויי הנשים העירומות בתצלומים המוסווים ובציורים עצמם, במחיצות הקרטון ובקופסאות הפעורות מציעים לצופה מבט כפול – גם מציצנות וגם אקסהביציוניזם חשוף, מטוהר מאשם, חף מתחושת חטא.

והנה, דווקא בציוריו על אקורדיוני הקרטון הניצבים במרכז החלל , בן זנו מתייצב לפתע, מבלי שהחליט, ושוב הכל חוזר אליו כבומרנג. כאילו סיים להקיא, להשליך, להפריש, להטיח ולטפטף, להשפריץ ולגלגל, ללוש ולהתענג ולהתבוסס בצבע ושוב עולים מתוכו ההקשרים, ההשכלה, שנות הלימוד וההוראה, החשיפה לפרוצדורות של ציור ועשייה אמנותית, המורים שמסתדרים בשורה, ההשראות, העבר, הזכרונות, המיומנויות, הכל פתאום שוב מתיישר כקו. על גבי מחיצות קרטוניות צפים ועולים קווים שחורים גדולים, עבים, נקיים. האקספרסיביות הבוטה והמועצמת מתארגנת מחדש כקו, קו פראי אמנם, ובכל זאת הקו של בן זנו, קו הברזל החלוד והקו החוטי העדין והקו החתוך שחותר תחת משטחי הצבע המונוכרומטיים של העבר. בן זנו של הרישום המאוחר - כלומר, בן זנו ברישומים האחרונים, אלה שקרו לו בסוף, ממש כמה ימים לפני פתיחת התערוכה – הוא בן זנו שהתפרק ממטען כבד שהעיק עליו.

הקו השחור הנוכחי מזכיר אמנם פאזה מוקדמת שלו, בשנות השמונים. גם אז עבד על ניירות אריזה ויצר רישומי ראשים בקווים מתנצחים, קווים שהסגירו את המאבק הקלאסי בין הראש והרגש, בין הרציונלי והספונטני. "לא ידעתי שאגיע שוב אל הקו והרישום" מתוודה בן זנו ומשתאה ממה שמובן לו כעת כתחבולה כה מוצלחת שהצליחה כמעט להוליכו שולל, "חשבתי שהפעם אני זורק הכל. חשבתי שאני מקיא הכל. הסתכלתי על כל מה שיצרתי עד היום והכל נראה לי אסתטי להחריד. רציתי לעשות אנטי-אסתטיקה.

רציתי לעבוד באופן לא-תקני. אפילו הקרטונים נבחרו כדי לשרת את המטרה הזו. לא יכולתי לגעת עכשיו בבד הלבן והנקי. הייתי מוכרח מצע מרופט, משומש, מרוקן. אבל הקו שלי חזר וביקש גם הוא מקום במומנט הזה".

אדם ברוך אמר פעם על שטרייכמן כי הוא "תת ההכרה של הציור הישראלי". לבן זנו לקח שנים להבין שאחד הכוחות המניעים את מכחולו או דוחפים את ידו האוחזת במקל אל פח הצבע ומשם אל משטח הציור הוא לא אחר מיחזקאל שטרייכמן. מבחינתו של בן זנו שטרייכמן אינו "מופשט לירי". לדעתו שטרייכמן הוא "צייר פעולה", וכך גם חיים סוטין וכך גם לאה ניקל, שעם הקולאז'ים שלה הוא משוחח כאן באמצעות טלאים שחורים של מכנסיים אותם הוא מדביק על משטח הרישום בתפקיד כתמים שחורים קצובים.

הקצב הוא "רגע החיים" בו הגוף והזמן רוקדים. המחול הנוכחי של בן זנו מתייצר כאפשרות של חיים או רגעי חיים אל נוכח קהות החושים, אל נוכח ימי מצוקה וחרדה, אל נוכח מציאות המתחננת למין "יכולת נגטיבית" (קיטס), להתפרצות-התפרקות לא-מחושבת.

נעמי אביב
ספטמבר 2008